הרמת מסך “הפוכה”. מה זה?

הרמת מסך הפוכה היא הליך בו ביהמ”ש מאשר להסיר את מסך ההתאגדות שבין האדם, בעל המניות, לבין התאגיד שבבעלותו. בשונה מהרמת מסך רגילה בה מבקש נושה להגיע לבעל המניות בשל חובות החברה, בהרמת מסך “הפוכה”, מתבקשת ירידה מבעל מניות לתאגיד בו הוא מחזיק כבעלים לצורך חיוב התאגיד בחובות בעל המניות.

קיים פער בין העילות שמכוחן ניתן לבצע הרמת מסך “רגילה” המאפשרת לייחס חוב של חברה לבעל מניה, לבין הרמת מסך “הפוכה” המאפשרת לייחס זכות של החברה לבעל מניה או זכות/חובה של בעל מניה לחברה שבבעלותו. הרמת המסך הרגילה והמוכרת יותר אפשרית במקרים חריגים והם כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה לצרכי מרמה, קיפוח נושה או כאשר השימוש נעשה באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. לעומת זאת, במקרה של הרמת מסך הפוכה יש מגוון אפשרויות רחב הרבה יותר ולמעשה כל אימת שבית המשפט “מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן”.

נקודת המוצא היא כי ביהמ”ש יתייחס למקרים מסוג זה כרקמה פתוחה וגמישה במטרה להשיג צדק בנסיבות העניין[1]. נסיבות שיכולות להביא להרמת מסך הפוכה הנן בין היתר, כאשר מדובר בבעל מניות יחיד, המחליט הבלעדי בחברה והשולט היחיד בחשבון הבנק שעל שמה, כאשר אין הפרדה ברורה בין כספיו של בעל המניה וכספי לקוחותיו ובין כספי החברה, כאשר אין הפרדה בין חובות אישיים לחובות החברה. התנהלות מסוג זה מטשטשת לחלוטין את גבולות מסך ההתאגדות. הפסיקה עמדה על כך שעירוב נכסי החברה עם נכסי בעל המניות עולים כדי פגם בהתנהלות העשוי להיחשב שימוש לרעה במסך ההתאגדות כל שכן מדובר בבעל מניות המחזיק ב-100% ממניות החברה, המנהל אותה באופן בלעדי ושולט בפעולותיה. מצב דברים מסוג זה עשוי בהחלט לתמוך במסקנה כי “צודק ונכון” לבצע הרמת מסך “הפוכה” שכן החברה במבנה פעילות כזה מקיימת בפועל יחסים של יחידה כלכלית אחת עם בעל המניות.